השפעת עישון סמים קלים על טיפול נפשי 

השפעת עישון סמים קלים על טיפול נפשי.

רן לוי

כאשר ירון הגיע אלי בפעם הראשונה, הוא לא דיבר על גראס. ירון הוא בחור צעיר ואינטליגנט מדרום הארץ שהגיע לעיר הגדולה אחרי הצבא והשתקע בה. עוד לפני הצבא נהגו הוא וחבריו לעשן גראס כמעט כל ערב. בצבא עישן מעט יחסית כי שרת רחוק מהבית והתנאים לא אפשרו לו. הוא הגיע אלי לטיפול נפשי עם תלונות על כך שלא מוצא את עצמו בעבודה ושהלימודים באוניברסיטה קשים ממה שחשב שיהיו והוא אינו בטוח שיוכל להתמיד ולהצליח בהם. ירון בחר דווקא מגמות שנראו לו קלות. ירון בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה ללמוד, ההורים דחפו ומימנו אותו והוא התקשה לסרב להם. ירון לא סיפר לי על עישון הגראס כי לא ראה בזה בעיה. הוא עדיין לא רואה בעישון בעיה, הוא רואה בזה דרך חיים. נלך עם ירון, לאורך המאמר למרות שהוא עצמו אינו קיים, הוא מבוסס על מקרים אמיתים שאיני יכול להביא כדי לא לחשוף את מטופלי ולהפר את הסודיות המובטחת להם.

במשך השנים טפלתי בצעירים רבים המעשנים גראס. סוג הטיפול עליו אני אמון הוא פסיכותרפיה, טיפול נפשי קונוונציולי לחלוטין. דברים אלו נכתבים מתוך הכרות אתם ועם השפעת הגראס על חייהם ועל אופן ההתקדמות שלהם בטיפול נפשי.

כמה הערות לפני שאמשיך:
1. אני רוצה לכתוב כרגע רק על הטיפול הנפשי במעשני גראס וחשיש ולצורך העניין מניח בצד שימוש בסמים אחרים.
2. אין לי שום רצון לומר דבר או חצי דבר על צמח הקנאביס עצמו. השאלה המוסרית או החוקית פחות קשורה לענייני כרגע.
3. אני מתיחס למעשנים מאסיביים, זאת אומרת יום יומי או כמעט יום יומי ולא לעישון אקראי.


בכתבות בנושא סמים (קראתי די הרבה כאלה לצורך כתיבת דברים אלו) מופיעים תיאורי-מקרה המתחילים כמו זה שתאתרי וממשיכים לתיאור האסונות וההידרדרות של אותו מעשן. אין לי שום כוונה לעשות זאת. אני מתייחס אל אותם אנשים שהגראס לא היה ההתחלה של הידרדרות במצבם והתמכרות לסמים קשים יותר. מצבו של ירון לא הדרדר, אבל גם לא השתפר כפי שמצבו יכול היה להשתפר בטיפול. ירון הצליח להחזיק עבודה חלקית כסטודנט ואפילו להעביר את הלימודים. אם כך, נשאלת השאלה מה הבעיה?

כדי לענות על כך צריך להבין משהו בטיפול הנפשי, כמו שאני מבין אותו. מטופל אמר לי פעם שמה שאני עושה בטיפול אתו זה לחקור את המובן מאליו, את מה שברור. הפסיכולוגיה רואה במפגשים לא מוצלחים שלנו עם המובן מאליו את סיבת המצוקה הנפשית שלנו. המובן מאליו הוא המציאות. מפגשים לא מוצלחים עם המציאות הם מפגשים שלא היינו מוכנים אליהם ושפגעו בנו. מפגשים עם נפרדות, עם תסכון, עם בדידות, עם גודש רגשי כזה או אחר שלא יכולנו להסתדר איתו, כל אלה משאירים חותם נפשי עלינו. חלק מהמציאות היא גם עובדת היותנו חלקיים, מוגבלים, סופיים ותלויים באחרים. זאת לא כל המציאות כמובן, המציאות מכילה גם את האפשרות שלנו להיות מאושרים ליצור, לעזור להיות אהובים ואוהבים. טיפול נפשי עוזר לנו להתמודד עם המובנים מאליהם האלו, הטובים והרעים, בתנאים משופרים ובעזרת מלווה. צמיחה נפשית היא בדיוק היכולת להיפגש עם המובן מאליו באופן שונה, כואב פחות ומספק יותר מבעבר. האסכולות השונות בפסיכולוגיה מתחלקות בדרך שבא הן מאבחנות את הבעיה הנפשית ומטפלות בה.

זה לא כל כך פשוט להיפגש עם המציאות. ההכרה שאנו מכירים בטיפול היא הכרה רגשית ולא שכלית; קל לבוא ולהגיד את הדברים - הרבה יותר קשה להרגיש אותם. ההכרה בקושי היא פעמים רבות כואבת ומפחידה מאד. לפעמים לוקח זמן רב עד שאנו מגלים אותה. אבל כשאנו מכירים בדברים מסוג זה נעשית איזו התקדמות נפשית, צמיחה פנימית אמיתית.

עוד מובן מאליו אחד הוא זה שאם מעשנים סמים, ובמקרה הזה אני מדבר על גראס וחשיש ולא מתעסק עם כל השאר, כי לגבי כל השאר זה די מובן מאליו, אז קשה להתקדם בחיים מבחינה פנימית, רגשית ונפשית. מובן מאליו שלא נתן לעשות עבודה רוחנית. שימוש מסיבי בסמים קלים לא מאפשר מודעות נפשית. הגראס לא מאפשר למטופל לחוות את עצמו כפי שהוא, כאדם אמתי. אמתי במובן הפשוט ביותר מבלי להסתבך בפילוסופיה כזאת או אחרת, אמתי כפי שהוא בדרך כלל, זאת אומרת ללא חומר או כדור או דבר כלשהו המשנה אותו. אמתי כפי שהוא כרגע עכשיו וככה!

כמו כדורים פסיכיאטרים שמקלים על הכאב הנפשי ומרגיעים פעמים רבות את החרדה, כך גם הגראס עושה משרה הרגשת רוגע. לפעמים המטופל חייב לעשן כדי להירגע ומשתמש בו כדי לעשות את המעבר מערות לשינה או מהלבד אל הביחד או מהבית הבטוח לעבודה או למסגרת לימודית כלשהי. במעברים האלה יש קושי נפשי - אם לא - לא היה צורך בגראס. השימוש בגראס לא מאפשר מודעות לקושי ולטיפול בו במסגרת הטיפול הנפשי - הגראס פשוט מעלים את הקושי.

הגראס מאלחש תגובות רגשיות נוספות מלבד חרדה. ירון מצא את עצמו פעמים רבות מדליק ג'ויינט במקום להיפגע או לכעוס. מקומות שבהם אדם אחר יכול היה להרגיש משהו נחוו על ידו כלא נוגעים ולא הותירו עליו כל סימן. כאשר אדם מרגיש פחות הוא חי פחות. האם להעביר את החיים במצב רוח פחות או יותר טוב, ברוגע ובנועם בעזרת הגראס זה כל כך רע? אני לא חושב שמדובר ברע או טוב אלא באמונה ובדרך חיים . אין לי שום עניין לעסוק בהיבט המוסרי של הגראס ולומר משהו על מעשני גראס, ברצוני להדגיש איפה השימוש מפריע בתוך טיפול נפשי. אני מדבר רק על אנשים שכבר הגיעו עם מצוקה כלשהי ורוצים לנסות להבין אותה וסבול פחות.

אנסה לכתוב בכמה מילים איך אני מרגיש כשאני מדבר עם אדם שמגיע לשיחה מסטול. כשיושבים בטיפול עם אדם מסטול מרגישים כאילו הוא לא בפוקוס, כאילו אין פוקוס יותר בעולם שלו. הוא פשוט מטושטש. זה מזכיר את הדמות של רובין וילאמס בסרט "לפרק את הרי" של וודי אלן, הבן-אדם פשוט לא בפוקוס. לדבר ולנסות להבין ולעזור לאדם במצב כזה זה ממש בעיה - קצת כמו לתפוס רוח רפאים - ולמען האמת בלתי אפשרי; הכל נשטף ונמחק בתוך תודעה מעורפלת. זאת החויה שלי, יכול להיות שמטפלים אחרים מרגישים אחרת.

זה מה שקורה בתוך הטיפול. אם אותו אדם לא מגיע מסטול לטיפול אז אפשר לדבר ולעזור אבל הכאב על כל השנים וכל הטשטוש הוא רב. יותר מידי חברה צעירים מעבירים את השנים מאחרי הצבא ועד תחילתה של איזו התמסדות כזאת או אחרת באפאטיות ועשיה מינימלית וריקנית. אולי אפשר לומר שהזמן הזה, מאחרי הצבא ועד תחילת ההתברגנות הוא זמן הכרחי שצריך לעבור ושככה זה. אני לא מקבל את זה. זה לא איזו רעה חולה שצריך להשלים אתה, או עובדת חיים לגיטימית. זה סבל שניתן למנוע.

מעשנים לא ילכו להיגמל, כי הם לא רואים את עצמם מכורים. הם לא יפסיקו, כי הם יכולים לתפקד במידה סבירה עם הגראס. הם מגיעים לטיפול כי עם כל הכבוד לגראס עדיין הוא לא יכול לטשטש את כל הכאב הנפשי, אבל שם הם מגלים את הקושי לגעת בכאבים ולהתמודד ומה יותר טוב מלחזור לגראס שמקל אל מול המציאות הפנימית שלהם.

אני מבין קטן מאד בכל הקשור לחומרים כימיים וכן בנוירוכימיה. למרות המחקרים הרבים שקראתי על השפעת הגראס על המוח ועל ההתנהגות והנפש, אני האחרון שאציג מחקרים אלו, פשוט כי זה לא עובד ולא משנה למי שמעשן. עוד לא נתקלתי במשהו שהפסיק לעשן, לא משנה מה, בגלל מחקרים. מה שגורם לנו להפסיק התנהגות ממכרת הוא בדרך כלל הכרה בזה שהיא מזיקה לנו וסביבה שאומרת לו, בו תנסה אנחנו אתך.

בפגישה עם מעשן בטיפול נפשי אנו נתקל באדם, בבעיה הנפשית שלו, וכן באחת הדרכים שלו להתמודד איתה. הדרך הזאת, ה"טיפול העצמי" ( self medicate), עוזרת להתגבר על המצוקה הרגעית שקיימת אבל מונעת ממנו לפתור את המצוקה. בעזרת הגראס הוא יכול להמשיך לא להתמודד אתה.

אני רואה בגראס מענה חומרי על צורך נפשי. אין ממש הבדל בין אכילה במקום חסר רגשי, שתייה במקום, הימורים במקום, מין במקום וכך הלאה. יש הטוענים כי זה לא ב מקום אלא בנוסף; "כל כך טוב לי והעישון רק עושה לי יותר טוב", אומרים אנשים. כאשר חוקרים סיטואציות שבהם המטופל עישן אפשר תמיד למצוא רעב נפשי; תחושות שקשה להכיל, חרדות שיש להרגיע ועוד גורמים נפשיים שהביאו לעישון. לצורך נפשי יש רק מענה אחד; מענה רגשי. כשאדם מרגיש חסר כזה או אחר שום סם או כסף או הצלחה בקרירה לא יעזרו. מה שיעזור זה יחס רגשי מאדם אחר. ההרגשה שמשהו מוכן להיות אתך בכל הדברים הקשים שאנחנו עוברים. שום חומר בעולם לא יכול לתת את זה.

מטופלים כמו ירון יתחילו לאט להוריד בכמויות העישון שלהם. הם יעשו זאת כשירגישו מספיק בטוחים ולא לפני זה. הבטחון בה מתוך הטיפול. תוך כדי הירידה בכמויות יעלו רגשות ותחושות שעד אז היו ברקע ובלתי נגישות.
עצב, זעם, בדידות, חוסר- בטחון אלה חלק מהרגשות שהמטופל יחווה בעוצמה רבה יותר מאשר חווה קודם. המטופל יגלה שהוא יכול להעזר בעצמו ובאחרים בטיפול ברגשות אלה והדבר יגביר את בטחונו העצמי. התלות בגראס תרד לאט ובהדרגה. אפשרויות חיים חדשות יפתחו. האדם יחיה את חיו באופן שלם ואמיתי יותר על כל הטוב והרע שבהם.